סאראסוואטי

היא אמנם הודית אבל כשהיא עומדת מעל הקדירה הענקית הזאת ובוחשת עם כף העץ העצומה עגבניות בשלות לכדי רוטב סמיך ועסיסי היא מזכירה לי מאמא איטלקית שמכינה ספגטי לגדוד

.סאראסוואטי

היא לא מדברת מילה באנגלית והעיניים שלה תמיד מעט מבויישות כשאני מבקשת ממנה משהו. כמו מתנצלת. שהיא לא מספיק. לא מספיק אנגלית. לא מספיק בשבילי, אולי

.ודווקא אותה אני מחבבת מכולן

זאת אומרת, את כולן אני מחבבת, את כל המאמות ההודיות האלו. אבל אותה קצת יותר ויש לזה סיבה

לפני שנתיים הגעתי להודו עם חתולה ומזוודה אחת לא גדולה שהכילה בעיקר אוכל וצעצועי חתול, זוג נעליים של האגס ושתי שמלות של דזינגוואל. בין השמלות דחפתי משקל מזון זעיר וכפית קטנה. המשקל הזה היה מדויק על הגרם ואפשר היה לשקול בו זהב טהור. עליו מדדתי ושקלתי על אלפית הגרמים את הקקאו, חמאת הקקאו והתמרים. הוא זה שסימל בשבילי את היצירה שלי, שוקולד

והכפית? כפית סתמית לגמרי ועדיין כזו שאיתה אני הכי אוהבת לערבב את משקה הקקאו היומי שלי

ברבות הדירות שעברתי בהודו בשנתיים, למעלה משמונה עשרה אבל מי סופר, הכפית, כיאה לכפיות, לא נודע גורלה. אבל המשקל? צמוד אלי. הולך איתי לכל מקום. בן לוויה נאמן

.משקל מזון בהודו מתקבל בכל מקום בהרמת גבה

"מה פתאום את צריכה לשקול? אוכל מרגישים, לא שוקלים. זה בידיים שלך"

או

"אהה, כן, שמעתי על מישהו שהיה פעם בגרמניה וסיפר שיש להם אחד כזה בדיוק"

וכך יצא שלפני כמה ימים שלפתי מהארון את המשקל, ידידי הטוב ביותר, בדרכי לייצר את הפורמולה החדשה של המשקאות המרפאים שלי

שלושה גרם ציפורן ושניים עשר גרם קינמון היו שני המרכיבים היחידים שהיו חסרים לי להשלים את המתכון. להגיע אל פיסת האושר שלי. לא התחשק לי לקנות חבילה שלמה של ציפורן בשביל שלושה גרמים כי ידעתי שבעוד כמה ימים שוב אצטרך לזוז.

נחושה לסיים את היצירה עוד היום, שמתי פעמיי למטבח לתקשר עם סאראסוואטי

?יש לך אולי שלושה גרם ציפורן

.אבל היא, לא מדברת אנגלית

ניסיתי להסביר לה עם הידיים, אני צריכה בסך הכל שלושה גרמים, ועוד כמה מקלות של קינמון שיש בכל מטבח הודי שמבשל צ'אי קבוע בכל יום בשעה ארבע בדיוק

לאוואנגה? צ'ט גיפיטי נחלץ לעזרתי כשביקשתי פירוש של ציפורן, ולא, לא של הרגל.

.אהה. לאוואנגה

היא הגתה את זה בהטייה הנכונה. וכבר מיהרה לפתוח את כל הקופסאות, גם אלו האחוריות, הסודיות ביותר. אבל לא, שום לאוואנגה במטבח

ואני? נחושה למצוא עכשיו שלושה גרם של לאוואנגה

.איפה יש?" אני שואלת אותה"

רק במטבח הגדול," מרחק חמש דקות הליכה משם. ועוד לא סיימה את המשפט וכבר שמה את הכפכפים וביחד איתם את פעמיה בדרך לצאת למסע למטבח המרכזי לתור אחר לאוואנגה וקינמון עבור הפורמולה החדשה שלי

.ובינתיים המנקה בבית שלי, מרימה, מנערת, מזיזה

שוב את עם המשקל הזה?" היא צוחקת, כמו אומרת, עדיין לא הבנת איפה את? כאן מרגישים עם הגוף, לא עם השכל

כן, כבר שנתיים שאני פה ועדיין אני צמודה אליו, פיסת הזהות שלי.

הצליל של לחיצת הכפתור, המחוון הדיגיטלי בצבע כחול ששואל אותי, איך אני יכולה לעזור לך עכשיו. והאם תרצי את זה בגרמים או באונקיות? הדיוק המרגיע

.דברים קטנים שעושים לי בית

עוד לא הספקתי לענות לה וכבר סאראסווטי דופקת על הדלת. מחזיקה בידיים חשופות, ככה, בלי צלחת ובלי נייר עטיפה מרשרש, חופן של קינמון ולצידו חופן של ציפורן

אבל איך היא יודעת כמה אני צריכה? היא אפילו לא שאלה אותי... מיד תהיתי ביני לבין עצמי

בלי מילים מיותרות, הגישה לי את הערימה הקטנה שהונחה בכף ידה

ואני? מיינתי, אספתי, קטלגתי וכמובן, שקלתי. בהלם מוחלט מהמספר שהראה לי המשקל

ציפורן, 2.97 גרם. קינמון, 12.3 גרם

בלי משקל. בלי אנגלית. בלי מילים

רק עם השפה היחידה הנצחית, השפה של הלב

שתיים נקודה תשעים ושבע גרמים של ציפורן

.וכל השאר, השתאות