מינימליזם

ידעתי שיש כאן בעיה כשחגגתי את העובדה שהכלבים זללו לי את נעלי הספורט החדשות

.לא בגלל הכסף

.אלא בגלל תחושת ההקלה

.אני אסביר

מתישהו בחודש נובמבר החלטתי שאני עוברת לגור על הר בהימלאיה

מה עבר לי בראש באותם רגעים, לא חשוב. זה לא העניין

.הצלחתי לסדר את כל הציוד שלי לתוך תשעה ארגזים, ארגז עם בגדים, ציוד מטבח, תבלינים ובקבוקים. ורק אז הבאתי איש אריזה מקומי שידאג שכל זה יעבור למקום החדש

.והוא? בתוך שעתיים הצליח לדחוס את כל תשעת הארגזים שלי לשלושה שקים הודיים עמוסי כל טוב

.האמא המצרית שלי היתה קוראת לזה "שלה בלה". הכל הולך עם הכל

וכך, היכן שאני הנחתי הכל מאורגן וממויין בצורה מסודר, איש האריזה חיבר את הכל לערבובייה אחת קוסמית, כאוטית וצבעונית והכל מדוייק על המילימטר

ממש כמו הכבישים הראשיים ההודיים, שבהם על פני שלושה נתיבים רשמיים מתפרסים חמישה לא רשמיים, ובין כל אלו עוד זולגים אופנועים עמוסי ציוד, ריקשות ופרות, כולם בריקוד הרמוני מבריק

.בידיים זריזות מיזג בין בקבוק היין לבין הבגדים, ביניהם דחף את הספרים והנעליים. כל פריט נוסף שהגשתי לו התכווץ ונמתח ובסוף יצר שק אחד עצום, שיש בו מכל הצבעים התבלינים הבקבוקים. כל הרכוש שהצלחתי לאגור במשך שנתיים של מגורים בהודו

להגיד שהיה לי איכפת מהערבובייה שהיה פעם הציוד המפונפן שלי

??

להיפך. הייתי קסומה מהגאונות שלו. וממילא התכוונתי לפרק את השקים כעבור שבוע כשיגיעו להימלאיה

.אלא שכשהגעתי לבית החדש, שומו שמיים, אחרי הפאר וההדר של בנגלור, העיר שבה אני מקבלת עד אלי הביתה כל חלום אפשרי תוך שבע דקות, משוקולד שוויצרי ועד ארוחת טאלי עשירה, הכל התהפך

.ההימלאיה? רחוקה מכל מה שהכרתי

.בקושי יש נקודת חשמל, שגם פועלת. מקלחת חמה, בימים טובים. וחלונות? רק אצל השכן

היו הרבה דברים נפלאים אחרים, כמובן. כמו לקום בכל בוקר לתוך אוויר הכי צלול שאי פעם נשמתי

.אבל איפה שהייתי אז, זה לא היה מספיק

חבורה של קופים שמתקיפים את הבננות שלי באמצע שידור זום היא לא בדיוק תנאים אידיאליים לעבוד מהם

.וכן, חייתי בעבר בג'ונגלים, בלי חשמל ובלי קירות

ויש תקופות בחיים שרצון בנוחות היא לא דבר להסתיר או להתבייש בו

וכך, השקים שנארזו במיומנות הגיעו לבית החדש ונותרו בצד, במרפסת. ובהם הזהות הנוחה שנארזה לתוך קופסאות תמרים, שמן זית ותבלינים שהבאתי מהארץ

.וכך עברו להם ימים ושבועות, שבהם הסתדרתי עם מעט הבגדים שהיו לי במזוודה. קומץ בגדי חורף פשוטים, ועוד כמה בגדים קלילים יותר ששלפתי מחבל הכביסה רגע לפני שעליתי למטוס

.בכפר נידח בהימלאיה אוויר ההרים הוא השוקולד האמיתי

.הסתדרתי עם מה שיש

.כעבור חמישה שבועות חזרתי לבנגלור, עם מזוודה קטנה מלאה בבגדי חורף שאין להם שימוש בעשרים ושבע מעלות של דרום הודו בינואר, וקומץ בגדי קיץ. השקים נותרו בהימלאיה

."בהודו את לא צריכה שום דבר," אמר לי בעל הבית מההרים לפני שעזבתי, "בבתים יהיה לך את כל מה שאת צריכה"

כן, זה הוא שלימד אותי לוותר על מקלחת יומית ולהסתפק במקלחת כשהשמש יוצאת. "תהיי בת הרים", הוא קרא לזה בהרים חיים עם מה שיש, שקט שנכנס לנשמה, שמש נעימה, אוויר. והשאר? לא חובה

.האמת, הוא צדק

מי בכלל אמר שאנחנו צריכים כל כך הרבה

החיים בהימלאיה הזכירו לי את סיפור הזן, של הדייג ששאל עם איש העסקים, מה תעשה כשתשיג את כל החלומות שלך

אני אדוג דגים

.וזה מה שאני עושה כבר עכשיו

מי בכלל אמר שאנחנו צריכים כל כך הרבה כדי להרגיש מאושרים, מסופקים או בטוחים

כשחזרתי לבית החדש בבנגלור חזרתי גירסה חדשה, הרבה יותר מינימליסטית

מצאתי את עצמי מסתדרת מעולה עם שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות פשוטות ועליונית

.הקול הדואג שהכרתי היטב, אולי תקחי לך איזה סוודר או כמה אגוזים לדרך? נעלם

.אחרי הלילה הראשון בבנגלור קמתי לתוך מחזה מבעית

נעלי הספורט החדשות שלי, אלו של אדידס עם הג'ל האורטופדי, שנתנו לי תחושה של ריחוף קליל כשחציתי טרמינלים במסעות שלי. אלו שהיה להן עדיין ריח של חדש, היו אכולות לעוסות ונטרפו כליל על ידי חבורה של כלבי רחוב

וכל מה שיכולתי לחשוב באותו הרגע היה

.איזו הקלה

.פחות ציוד

.פחות זהות

.פחות הגדרות

.מאז אותו בוקר אני משתדלת לא למהר לקנות חדש

.ולפעמים הודו כבר דואגת לעשות את הסידור בעצמה