פורים של עונג

.פורים הזה היה בסימן נהפוך הוא

פורים שלנו והולי, חג הצבעים ההודי, מגיעים בכל שנה באותו יום, אבל הפעם הכל היה שונה

המצב הביטחוני, ברור, טלטל ובלבל, וגרם לי הפעם לשאול קצת אחרת את אותה השאלה המוכרת

?למה אני מתחפשת השנה

יום לפני החג סיימתי אתגר נראות שקראתי לו

Speak it up!

אתגר של ממש. הפעם בשבילי להוביל חבורה של נשים בשפה האנגלית במשך שבעה ימים לנקות חסימות של נראות

לפתוח את הגרון

ולהעז להאיר את האור שלהן בלי להתכווץ

.להסכים להיות, פשוט הן

ובדרך מה היה לנו? ליקוי חמה, ימים משוגעים, אזעקות, מלחמה, עולם שהשתגע לכמה ימים

.אינטנסיביות מבחוץ, אינטנסיביות מבפנים

בתוך כל הרעש החיצוני הזה הובלתי. למדתי לעמוד יציבה כמו הר, גם כשהיה קשה, גם כשהייתי עייפה, גם כשרציתי לוותר. למדתי לבקש עזרה, ולמדתי שהכוח של התהליך חזק יותר מהכל. כוח של נשים שבוחרות ביחד לצעוד לרמה הבאה שלהן

האתגר, שהסתיים בפורים בבת אחת, השאיר אותי עם השאלה

?מי אני באמת ומה חשוב לי

במשך שבעה ימים ניקיתי וציחצחתי והברקתי את הגרון מכל האבנים שהפריעו לו להאיר את האור שלו ואז באמת יכולתי לעמוד מול המראה ולשאול את עצמי, מה הרצון האמיתי שלי ומה הדבר שאני עושה באוטומט רק כי אני רגילה או חושבת שזה נכון לי

בפעם הראשונה עצרתי ושאלתי את הגוף

?בוא תראה לי, מה אתה רוצה

?איך אתה רוצה לחגוג את החג

והגוף רצה רק דבר אחד פשוט. לנוח. ואם אפשר לשקוע לתוך עץ עצום וענק ולהיעלם לתוכו לכמה רגעים טובים

הגוף לא עניין אותו רעשנים או מה קורה בדיוק עכשיו בחדשות, מי הטובים ומי הרעים. הוא רצה רק דבר אחד: שקט. הפוגה. מקום שבו המחשבות נעצרות לכמה רגעים ושקט מתוק מסתתר

בתוך מה שהיה פעם המרוץ הבלתי פוסק של ערימת הצריך, הרחמים העצמיים או הפחד להחמיץ, פורים הזה היה לי שונה

באותו ערב פורים יצאתי מפגישה שאולי החליטה על הגורל שלי

לשמחתי הפגישה היתה צמודה לאחד הפארקים הכי מגניבים בבנגלור. כזה שברגע שצועדים לתוכו הטמפרטורה צונחת בשתי מעלות
אוויר רענן עוטף אותך כמו חיבוק מנחם ועגלת פירות מציעה לך מבחר ססגוני של פירות טרופיים חתוכים מוגשים על צלחת פשוטה

השבילים היו מלאים עצים ענקיים ושקט נדיר באמצע עיר הודית כל כך גדולה

הסטטוס של בית חב״ד בוואצאפ הראה לי את כרזה ענקית של הרבי ועליה מתנוסס המשפט כמה טוב שחזרת הביתה. וזה גרם לי לשאול שאלות

?מה זה בית בשבילי

שנתיים שאני לא חיה בישראל. בלי הזהות הישנה והמוכרת, בלי המשפחה, הבית שאהבתי, החברים

הזהות היחידה היא הרגעים שבהם אני יכולה לעמוד יציבה כמו הר. בוטחת בעצמי בכן, בוטחת בעצמי בלא. בוטחת גם כשאין לי מושג איך אגיע לשם, וכל מה שיש לי זה היעד שלי והצעד הברור הבא

זה בשבילי הרגע היחיד שאני בבית באמת

.ואז הגעתי לעץ

.עץ עצום ועתיק עם שורשים בגודל של חדר

הסכמתי לעץ הזה להיות המקלט שלי, המקום הבטוח. נכנסתי לתוך השורשים ועצמתי עיניים עייפות

מסרתי לעץ את כל הזמן ואת כל הדאגות ואת כל רשימת הצריך הארוכה

עכשיו אנחנו לא חושבים, אמרתי לו. עכשיו רק נושמים

לצד ערימת המחויבויות שנערמת, ככל שאת מסכימה לגדול ולקחת אחריות כאן בעולם, הרשיתי לעצמי גם להיות האימא שלי וגם להיות הילדה ולשאול את הילדה מה באמת את רוצה

ובפעם הראשונה שמנו שתינו את רשימת הצריך המכובדת בצד ויצאנו למסע הרפתקאות בעיר של 14 מיליון איש שיודעת להגשים כל פנטזיה, כמעט

הרצון שלנו היה עצים עתיקים ומחבקים, לימונדה צוננת וסושי

מתוך היציבות החדשה והשקט שנולד בי החלטתי בפורים הזה לבחור בעצמי. לקחת את הילדה הפנימית ליום של פינוקים בעיר הגדולה. כזה שעושים פעם ב', עם הבסטית שלך

כזה שאת אומרת לעצמך בסוף היום: הנה הניצחון שלי. יום שלם הצלחתי להיות ב-רוצה ולא ב-צריכה

בפורים הזה כל מה שרציתי, להיות לא נחמדה ולא מנומסת. רק להיות אני ובאמת שזה מספיק

בשאלה שבין מסירות לשורשים לבין עונג בחרתי בעונג.

לשנה הזאת
.פשוט עונג